הסיפור שלי

נעים להכיר, אני ירדן שר

בוגרת אוניברסיטת תל אביב - בעלת תואר ראשון בהצטיינות יתרה במדעי החברה (ראשונה במחזור), תואר ראשון בהצטיינות במשפטים (שניה במחזור) ותואר שני + תזה בהצטיינות (ראשונה במחזור).

את ההתמחות שלי במשפטים עשיתי בבית המשפט העליון תחת כבוד השופט סלים ג'ובראן (זאת אני שם באמצע), לאחר מכן הייתי בתפקיד יועצת חקיקה בכנסת, ועד לפני כשנתיים עבדתי כחונכת מטעם אוניברסיטת תל אביב עבור סטודנטים מתקשים ששפת אמם אינה עברית, כשבמקביל עבדתי כעוזרת הוראה וכמתרגלת בקורסים שונים.

עוד קצת עליי...

בעברי הייתי שחיינית מקצועית, ואת רוב שנות הילדות שלי ביליתי בבריכה עם הישגי שיא באליפויות בארץ ובחו"ל תוך ייצוג ישראל במדינות שונות בעולם.

כל זאת במקביל ללימודי אומנות בתיכון תלמה ילין.

גם כסטודנטית (לאורך כל התואר הראשון והשני) הייתי חלק מנבחרת האוניברסיטה ועד היום אני מחזיקה בשיא האוניברסיטאות ל200 פרפר.

ואחרי שהצלחתי לסיים שני תארים ראשונה במחזור

באמצעות שיטת הלימודים שפיתחתי - ואחרי שהסטודנטים שחנכתי (שהתחילו במקום הכי נמוך) הצליחו להגיע להצטיינות שנה אחרי שנה בתואר עם אותה השיטה בדיוק - הבנתי שאני חייבת ללמד כמה שיותר סטודנטים את השיטה להצליח בענק עם מינימום מאמץ… ולכן - כיום - אני בעלת עסק לליווי סטודנטים להצלחה מכל מוסדות הלימוד ולכל תואר אקדמי.

באמצעות השיטה הפשוטה שפיתחתי - הסטודנטים שלי מגיעים פעם אחר פעם לתוצאות מטורפות (!) במינימום היסטריה ולחץ.

אבל אם אתם חושבים שהיה לי קל בהתחלה? אז ממש ממש לא

אפשר להגיד שזה היה פשוט סיוט. הייתי רגילה להצטיין בתיכון, רגילה שהכל בא לי בקלות, ופתאום כמה שלא השקעתי - שום דבר לא עבד.

לא הבנתי למה לא משנה כמה אני קוראת וכמה זמן אני שורפת על עבודות הציונים שלי לא משתפרים. ויותר מזה - לא הבנתי בכלל מה נדרש ממני כסטודנטית, מה זה בכלל אומר לימודי משפטים או לשלב בין שתי תארים, מה זה בית המשפט העליון, ומה לעזאזל רוצים ממני.

את האמת? אף אחד במשפחה שלי לא למד משפטים, יש לי בעיות קשב וריכוז, לא היה לי מושג למה אני לומדת מה שאני לומדת, ומה אני קשורה לתואר במשפטים ותקשורת.

ותוסיפו על כל העומס הזה את העבודה שהיה לי לחץ היסטרי להיות מצטיינת,
ולהוכיח לכולם שאני יכולה להוציא ציונים גבוהים.

אז איך זה היה בפועל? ממש לא כמו שתכננתי

עזבו את זה שהאוטובוס נתקע ושאיחרתי באיזה חצי שעה לשיעור הראשון שלי באוניברסיטה - ובגדול שרק זה גרם לי לרצות למות כי הייתי לחוצה טילים.

בדיעבד התברר לי שזה היה ממש בקטנה.

מתחילת התואר הרגיש לי שמדברים אלי סינית, כמויות הש.ב (שכמובן הנחתי שאני חייבת לעשות הכל) היו בלתי הגיוניות!! כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיקה כלום, שלא לדבר על לעבוד, לעשות ספורט, לראות חברים או בכלל לחיות!

ואחרי חודשיים בערך שהשקעתי את חיי ושעשיתי כל מה שהייתי אמורה, הבנתי שאני לא בכיוון. כי לא משנה כמה השקעתי! הייתי תקועה על ציונים של 80.